החלטה בתיק בש"א 8492/04

1.        זוהי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחים מיום 14.7.04. בא - כוחם של המבקשים סבר לתומו כי המועד האחרון להגשת הבקשה לדיון נוסף הנו עד ליום 14.9.04. מסקנה זו הייתה מבוססת על ההנחה לפיה תקופת הפגרה אינה באה במניין הימים וזאת לאור תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). המבקשים טוענים שטעותם בעניין המועדים, מצדיקה מתן ארכה ואף מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. בנוסף, טוענים הם כי שוחחו טלפונית עם באת - כוח המשיבה על כוונתם להגיש עתירה לדיון נוסף ומשכך אין פגיעה באינטרס הצפיות של המשיבה. המשיבה מתנגדת לבקשת המבקשים. התנגדותה מבוססת על העדר "טעם מיוחד" למתן אורכה בנסיבות המקרה, ובשל הצורך לשמור על משטר דיוני מתקבל על הדעת. לשיטת המשיבה העותרים איחרו בהגשת העתירה ב - 47 ימים ללא טעם של ממש. השיחה הטלפונית שהיתה לא היתה בעניין זה מלכתחילה ולא עלה ממנה בוודאות כי העותרת עומדת להגיש עתירה לדיון נוסף. יתר על כן, בנסיבות העניין, ניתן להעריך כי אין כל סיכוי לכך, ולו קלוש, שבית משפט נכבד זה, יאפשר למבקשים לקיים דיון נוסף על פסק הדין, הן נוכח פסק דינו העובדתי המפורט של בית המשפט המחוזי והן נוכח פסק דינו הקצר והממצה של בית המשפט העליון שקיבל פסק דין זה.

2.        מקובל על הצדדים כי תקנה 529 לתקנות אינה חלה בענייננו. מלשון התקנה עולה בבירור כי תחולת הוראה זו פרושה על פני תקנות סדר הדין האזרחי בלבד ולא על תקנות הדיון הנוסף, שהינן מעשה חקיקתי נפרד העומד בפני עצמו. עניין לנו בתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד - 1984 ובפרט בתקנה 4 הקובעת כי "עתירה לדיון נוסף תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, אולם רשאי הרשם להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך". אם כן, הארכת מועד לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף טעונה "טעם מיוחד". אמת המידה שננקטה לעניין זה היא קפדנית עוד יותר מזו הנקוטה במסגרת הדרישה ל"טעם מיוחד" בגדרי תקנה 528 לתקנות (וראה: בש"א 4729/02 אהרון בן טובים נ' שרה ארנון ו-2 אח' (לא פורסם)). האם התקיימה אמת מידה קפדנית זו בענייננו? נראה כי התשובה לכך בשלילה. הטעם לקיומו של מועד מיוחד וקצר להגשת בקשות לדיון נוסף טעון באופיו המיוחד של הדיון הנוסף (וראה: בש"א  4719/93QUEEN IN RIGHT OF CANADA   נ' רבקה ריינהולד פ"ד מז (5) 646). אמת נכון הדבר כי נפסק כבר כי בבש"א 6708/00 יוסף אהרון נ' אהרון אמנון ואח' פ"ד נד (4) 702 כי "אין להפוך את שאלת המועדים, לחידון של זכרון, ולהעניק ניצחון טכני למי שידו על העליונה... וכי קשה לראות טעם בהכבדה נוספת, ובפיצול הכללים השונים המתייחסים לפועלה של הפגרה... ", אולם אין לראות בהלכה זו משום היתר כולל להגיש עתירות לדיון נוסף בלא טעם מיוחד לאיחור. השאלה היא בסופו של יום שאלה של איזון, בין המטרות החברתיות והמשפטיות אותן מיועדים להגשים סדר הדין לבין הצורך להגיע לחקר האמת ולמנוע תוצאות קשות שאינן מתיישבות עם חוש הצדק. האיזון שבין השיקולים המתחרים קבוע, בתקנה עצמה (וראה: בש"א 10073/02 יהושע שביט נ' בנק הפועלים (לא פורסם)). אליבא דידי, יש להעניק בהקשר זה משקל ניכר לסיכוייו של ההליך עצמו. הזכות להגיש בקשה לדיון נוסף כפי הקבוע בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984. נדרש להראות כי מדובר בהלכה חדשה, בעלת חשיבות מיוחדת או קשיות או שהיא עומדת בניגוד להלכה קודמת. עיון בפסק הדין נשוא העתירה מביא אותי למסקנה - כי אכן סיכויי של הליך זה קלושים הם. שילוב של נתון זה עם נתונים נוספים ובהם האיחור הניכר עצמו - איחור שנבע מטעות של בעל דין אחד ולא של הצדדים כולם, בעניין אזרחי ולא פלילי, כמו גם עם עמדת המשיבה באשר להסתמכותה על אי הגשת העתירה לדיון נוסף על דרך של הנחיית הפרקליטויות השונות לאור פסק הדין בערעור עצמו, מוליך למסקנה כי ראוי לה לבקשה זו כי תידחה וכך אני מורה.

התוצאה, אפוא, כי הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ה בתשרי תשס"ה (10.10.2004).

                                                יגאל מרזל

                                                ר ש ם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: